פסק-דין בתיק תא"מ 13530-05-12

1.       בפניי תביעת שיבוב, בגין פיצוי ששילמה התובעת למבוטחת, פרץ תמר רותם (להלן: " המבוטחת" ו/או " הנהגת"), בגין נזק רכוש לרכב המבוטח מ.ר. 2846864 (להלן: " הרכב"). הנזק נגרם כתוצאה משלולית שאליה נכנס הרכב ביום 25.12.11 ברחוב המסילה בפרדס חנה.

2.       לטענת התובעת, נסעה המבוטחת בשעת חשיכה, ברחוב המסילה כאמור, ובשל תקלה במערכת הניקוז במקום, נוצרה שלולית עמוקה, כתוצאה מהצפה של מי גשמים, והרכב הוצף ונפגע.

לטענת התובעת, הנתבעת אחראית לנזקים שנגרמו לרכב, וזאת בשל רשלנותה, מאחר ולא פעלה כראוי לטפל ו/או להסיר ו/או למנוע מפגע בכביש כתוצאה מכשל חוזר ונשנה שהיה ידוע לה עקב אירועי הצפה קודמים ו/או תביעות קודמות בגין נזקים באותו רחוב.

לטענת התובעת, חל בנסיבות העניין כלל "הדבר מדבר בעד עצמו", ולכן נטל ההוכחה על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה.

התובעת טוענת כי פיצתה את המבוטחת בסך 13,587 ש"ח עפ"י דוח שמאי ( נספח ב' לכתב התביעה).

3.       הנתבעת הכחישה את כל טענות התובעת. לטענתה, אין להטיל עליה אחריות לנזקי הרכב, שכן היא פעלה באופן סביר, טיפלה בחודשים הקודמים לעונת החורף בתשתיות ברחוב, ובכלל זאת ניקיון ופינוי כל פתחי הניקוז. הנתבעת צירפה תיעוד לביצוע פעולות אלה ( נספח א לכתב ההגנה).

לטענת הנתבעת, היא אף פועלת "אד הוק" וכל אימת שצפויים ימים גשומים היא חוזרת על פעולות הניקוי והפינוי של פתחי הניקוז.

הנתבעת טענה גם כי בסמוך למועד האירוע ירדו גשמים בכמות חריגה וכי לא ניתן להטיל עליה, בנסיבות אלה, אחריות לקיומה של ההצפה הנטענת.

לטענת הנתבעת לא חל בנסיבות העניין כלל ,הדבר מדבר בעד עצמו", שכן המבוטחת הציגה גרסה לנסיבות האירוע, ואין כל עמימות עובדתית, ולכן נטל ההוכחה על התובעת.

בנוסף טוענת הנתבעת כי לנהגת אשם תורם בשיעור של 100%, וכי התנהגותה מהווה הסתכנות מרצון.

הנתבעת גם הכחישה את גובה הנזק וחלקה על חוות דעת השמאי.

4.       לאחר ששמעתי את הראיות, אני מורה על דחיית התביעה.

אמנם, לנתבעת, כרשות המקומית בתחומה ארע האירוע נשוא הליך זה, אחריות מושגית, במובן זה שעליה לדאוג לתקינות מערכת הניקוז ברחוב המסילה, וזאת מכוח סעיף 235 לפקודת העיריות הקובע כי " בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: ... (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו, וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט...".

ראה: ת"א 16917-03-10 כלל נ' עיריית כפר סבא; ת"ק 344-03-10 רביד נ' עיריית רחובות.

5.       לאור חובה זאת, יש לבחון האם הנתבעת הפרה חובה זו, בנסיבות שבפני.

6.       לעניין רמת חובת הזהירות הנדרשת, ראה דברי השופט ברק (כתוארו דאז):

" מזיק, החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק, אינו אחראי כלפיו בכל מקרה, שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק. בעל חובת הזהירות "אינו ערב ערבות מוחלטת לבטחון הבאים אליו ודינו אינו דין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא מקורו" (השופט זוסמן בע"א 485/60, עמ' 1918). חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה. רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה".

ראה: ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש.

7.       לאור הראיות שהוצגו בפניי, שוכנעתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעת הפרה את חובתה לדאוג למערכת ניקוז תקינה, וכי יש לראות לכן בנתבעת אחראית בגין הנזק שנגרם לרכב עקב ההצפה.